שנת המוסך.

קצת לפני גיל 58 התגלה במעי הגס שלי גידול קטן, שהחל כבר בתהליך סרטני.

כאשר נכנסתי לרופא כדי לקבל את תשובת הבדיקה – היה ברור לי שהוא יגיד שהכול בסדר. הרגשתי טוב והייתי במצב רוח מרומם, בדיוק חזרתי משהות מדהימה באוסטרליה שם ביקרתי את הבת שלי שמתגוררת במלבורן. החיים יפים – אין סיבה לחשוב אחרת.

גם כאשר הרופא הראה לי את התמונה של הגידול, והסביר שצריך לנתח ולהוציא אותו – עדיין לא נתתי לעובדות לחדור, כאילו שכל זה לא באמת שייך אלי ולגוף שלי.

כאשר יצאתי מהבדיקה כבר התחלתי להיכנס למצב "פעולה". אולי בזכות העובדה ששישה ימים לאחר מכן אני אמורה לטוס לניו-יורק לבקר את הבן שלי ולחגוג איתו יומולדת 26.

התקשרתי לרופאת משפחה שלי ועדכנתי אותה בממצאים. מיד הודיעה לי שאני הולכת לפגוש רופא מדהים אשר הוא יהיה המנתח שלי, ולא אחר.

כלומר, הנתיב הרפואי נסלל עבורי על ידי הרופאה הנאמנה שלי, בלי שהיה לי זמן לחכות, לחשוב, להתלבט, להילחץ – הרגשתי כאילו מובילים אותי ביד בטוחה ומכוונים אותי בדרך הנכונה.

נסעתי לניו-יורק, ביליתי בנעימים עם הבן שלי - והכנסתי את כל הנושא הרפואי למגירה.

אז איך יכולתי לבלות ולהנות מבלי לחשוב על מה שמחכה לי? – שוב, התשובה בהמשך.

כשחזרתי הייתי צריכה לעשות בדיקות שונות כהכנה לניתוח – כולל PET-CT אשר יבדוק האם יש גרורות לגידול. לא הייתי במתח לקראת התוצאות, היתה לי תחושה שאני ממש בסדר והגידול הוא מקומי בלבד. כן הרגשתי מתוחה קצת כאשר הרופא העלה את הדיסק ובחן אותו דקות ארוכות. לבסוף אישר את הרגשתי – הגידול הוא מקומי, אין גרורות.

הלכתי לניתוח בהרגשה טובה – יש לי מנתח מדהים ויש לי גידול קטן וממוקד שבאיווחת סכין יסולק מגופי לתמיד, ואני אוכל להמשיך בחיי הטובים.

ואכן הניתוח עבר בהצלחה, וההתאוששות הפיסית היתה מהירה ביותר.

כחודש לאחר הניתוח הוזמנתי לפגישה עם רופא אונקולוג, אשר בישר לי שעלי לעבור סידרה של 12 טיפולי כימותרפיה. אני הייתי בהלם מוחלט. אז בעצם הגיעה לשיא התחושה הזאת, שלוותה אותי מהיום שאובחן הגידול: "אני מרגישה בריאה לגמריי, אני בעיצומו של תהליך מדהים של עשייה ושל בניית שפע מהכול, על מה אתם מדברים שאתם אומרים לי שאני לא בריאה?"

עכשיו כבר אי אפשר היה להתעלם מהדיסוננס העצום שנבנה בין הנפש לגוף שלי.

ואז הרגשתי שאין לי בררה, אני צריכה לעצור עכשיו, להיכנס פנימה ולנסות להבין: מה בעצם קורה פה? מה זה בא להגיד לי? איך אני צריכה להתייחס לכל נושא הסרטן הזה?

לאחר יממה בדיוק התבהרה לי כל התמונה והתגבש המודל שהסביר לי את חוסר התאימות בין מה שאני הרגשתי ולבין מה שהתרחש לי בבטן הפיסית.

10 השנים שקדמו לכך היו שנים לא פשוטות בכלל שכללו בין השאר התמודדות עם פרידה וגירושין, עם מצב כלכלי לא יציב ועם שני ילדים שעברו להתגורר בחו"ל לתקופה ארוכה. במהלך 10 השנים הללו אני עברתי תהליך פנימי מדהים שבמהלכו ניקיתי והשלתי מעליי את כל מה שהיה כבר מיותר ולא רלוונטי – ובניתי לעצמי חיים חדשים, כולל זוגיות חדשה וצמיחה מחודשת של הקריירה המקצועית שלי. עכשיו הבנתי שהגידול הקטן שהתגלה בביטני הינו בעצם השארית האחרונה שנשארה לי לנקות בכדי להשתחרר לחלוטין מהעבר וליהנות מכל מה שמחכה לי קדימה.

ברגע שהבנתי את זה התמונה נעשתה הרבה יותר פשוטה.

מאחר ובעבודתי אני מייעצת ומלווה אנשים בתקופות מאתגרות בחייהם העסקיים - אני מאוד אוהבת לתת הסברים באמצעות דימויים. הדימוי שעלה לי בראש בהקשר שלי היה: אני מכניסה את הגוף שלי לטיפול כמו שמכניסים אוטו למוסך – משאירים את המפתחות למוסכניק שסומכים עליו ואומרים לו "תעשה מה שצריך כדי שהאוטו יחזור להיות תקין".

אז מה שהבנתי זה שעכשיו, במשך השנה הקרובה, הגוף שלי מופקד בידיהם של בעלי מקצוע אמינים אשר יעשו את כל מה שצריך כדי לעזור לי לנקות את השארית המיותרת הזו שתקועה לי בבטן וחוסמת אותי מלדהור קדימה.

הדימוי הזה ליווה אותי באופן שוטף לאורך כל ימי הטיפולים והמחלה, איפשר לי כל הזמן לחזור לאיזון ולפוקוס – ולהרגע.

לאחר שהסתיימה שנת "המוסך" – קיבלתי בחזרה את המפתחות לחיי, ואני ממשיכה בעשייה ובדרך שלי.